איגרוף תאילנדי

איגרוף תאילנדי הקדמה

איגרוף תאילנדי או מואי תאי (Muay Thai ) היא אומנות לחימה תאילנדית ששורשיה באומנות הלחימה העתיקה מואי בורן ( muay boran).
אגרוף תאילנדי הוא ענף הספורט הפופולארי ביותר בתאילנד.
לטענת חסידי האגרוף התאילנדי, אומנות לחימה זו פותחה עוד מלפני 2000 שנה, כאשר מבחר כלי הנשק היה מצומצם והיה צורך לעשות שימוש גם בחלקי הגוף ככלי נשק.
בהמשך שימשה אומנות לחימה זו בכדי לפתח ולשכלל את כישורי הקרב של חיילי צבא סיאם, כל חייל ששירת במשמר המלכותי של צבא מלך סיאם היא בעל מיומנות מעולה במואי תאי.
עם השנים המואי תאי הפך גם לענף ספורט תחרותי וקהל רב הגיע בכדי לחזות בקרבות בין יריבים שונים.

 

איגרוף תאילנדי ללא חוקים

בתחילה לא היו חוקים רבים בתחרויות של איגרוף תאילנדי.
המתאגרפים התאגרפו באגרופים חשופים, לא היו תפיסות, המתאגרפים פשוט נעו קדימה ואחורה.
לא היה סיווג לקטגוריות משקלים, כל מי שרצה התחרה ולעיתים אף התקיימו תחרויות בין מתאגרפים מוכשרים לבין מספר יריבים בו זמנית.
גם הראש יכול היה לשמש לתקיפה והאשכים היוו מטרה לגיטימית בקרב.
בשלב כלשהו החלו לחלק את הקרב לסיבובים ומדידת הזמן בכל סיבוב נעשתה אמצעות מעין שעון מים מאולתר (כמו שעון חול), עשוי מקליפת קוקוס שניקבו בה חור ומילאו אותה במים. כאשר כל המים יצאו מקליפת הקוקוס, זה היה הסימן לתום הסיבוב.
לאחר זמן מה נכנס לשימוש בד קנבס שישמש לחבישת היד והאגרוף (Muay Kaad Chuek), במטרה להגן על האצבעות ופרקי שורש כף היד.
בחבישה זו השתמשו ב20 מטרים של בד קנבס בכדי לחבוש יד אחת. ה אומרים שהלוחמים נהגו לטבול את הידיים החבושות במים כך שכאשר המים התייבשו, החבישה הייתה מתקשה ומגבירה את קטלניות המכה.
יש הטוענים כי הלוחמים בעבר נהגו בקרבות מיוחדים לטבול את הידיים החבושות בדבק ובשברי זכוכיות.
גם כיום ישנם אזורים בתאילנד שבהם מתקיימות תחרויות מואי קאד צ'אק (Muay Kaad Chuek), תחרויות עם חבישות קנבס.

 

איגרוף תאילנדי מודרני

ב1868 עם הירצחו של המלך רמה החמישי, החלה תאילנד בתהליך התפתחות מואץ.
התפתחות זו לא פסחה גם על ענף המואי תאי וענף זה זכה אף הוא לפופולאריות גוברת.
1920 נחנכה זירת האגרוף הקבועה הראשונה (עד אז היו זירות מאולתרות) בסואם גולרב (Suam Gularb) שבבנגקוק.
בכדי לחגוג את האירוע, אירגן המלך רמה ה6 טורניר מפואר בהשתתפותם של מתחרים רבים מתאילנד ומרחבי העולם.
בקרבות אלו כבר היה שופט שפקח עין על חוקי הקרב.
לאחר מוות טראגי של מתאגרף ידוע, נחקק חוק לחבישת כפפות איגרוף, לאחר מכן גם החלו הלוחמים לחבוש מגני אשכים וב1930 כבר נאסר לפגוע באשכים (עד אז האשכים היוו מטרה לגיטימית).
ב1950 כבר נוצרה מערכת חוקי קרב עם חלוקה ל8 קטגוריות משקל.
איגרוף תאילנדי הוא ענף כה פופולארי עד כדי כך שניתן לראות כמעט בכל כפר בתאילנד מכונים ללימוד איגרוף תאילנדי.
איגרוף תאילנדי זכה לפופולאריות רבה בארה"ב בשנות ה70 בעקבות סרטי ברוס לי שהגבירו את ההתלהבות מאומנויות לחימה מזרחיות.
כיום חוקי הקרב מתירים כמעט את כל סוגי המכות מלבד שימוש בראש לנגיחת היריב ומכה בגב או באזור החלציים.
בישראל חל איסור על שימוש במרפקים, אלא אם הוסכם אחרת. הקרב מסתיים לאחר נוק אאוט או לפי החלטת השופט, בדרך כלל לאחר סיום הזמן החוקי.
המתמודדים משתמשים במגן שיניים ואשכים כדי להגן על עצמם.

 

אימון וקרבות באיגרוף תאילנדי

אופי הקרב באיגרוף תאילנדי הוא של חילופי מהלומות בין היריבים.
במכות השונות יש שימוש רב בסיבוב של האגן בכדי לייצר את המהלומה או ההגנה.
סיבוב האגן והשימוש הרב בשרירי הליבה של הגוף מייחדים את האיגרוף התאילנדי מאומנויות לחימה אחרות.
באיגרוף תאילנדי עושים שימוש במגוון רחב של מהלומות בעזרת אברי הגוף השונים, מהלומות אגרופים, מרפקים, בעיטות ברכיים ובעיטות עם כף הרגל.
באיגרוף המערבי כאשר היריבים נצמדים האחד לשני הם מופרדים ע"י השופטים, באיגרוף תאילנדי לעומת זאת הקרב נמשך והיריבים עוברים למהלומות בעזרת המרפקים ובעיטות ברכיים.

 

איגרוף תאילנדי לשיפור הכושר

בשל אופייה המאוד כוחני של אומנות הלחימה הזו, באיגרוף תאילנדי יש דגש חזק על שיפור מרכיבים רבים בכושר הגופני.
אימוני איגרוף תאילנדי כוללים אימונים אירוביים כמו: ריצה, קפיצה בחבל, איגרוף צל (איגרוף מול יריב דמיוני), תרגול בעיטות ואגרופים מול שקי אגרוף, תרגול בעיטות ומהלומות מול מאמן המחזיק פדים ועוד.
איגרוף תאילנדי הוא אימון אירובי מאוד מאתגר למעוניינים בשיפור סיבולת לב לרמה גבוהה, ואימון ששורף קלוריות רבות למי שחפץ בירידה במשקל.
כמו כן כוללים האימונים באגרוף תאילנדי גם אימוני כוח כנגד משקל גוף או אימוני משקולות, דגש רב על חיזוק שרירי הבטן שמהווים את הכוח שמאחורי המהלומות, הבעיטות והחסימות.